על לעשות מרתון, טריאתלון ואיירונמן

מכירים את המהלך הזה בכדורסל של הלי-אופ לדאנק?

2 שחקנים לפחות יוצאים להתקפה מתפרצת אחד זורק לשני את הכדור לגובה של הטבעת (אבל במרחק של איזה מטר, מטר וחצי ממנה), השני מזנק לאוויר תופס את הכדור ומטביע, מה שנקרא סלאם דאנק,

ככה הרגשתי ביום שישי ב-14:00 בצהריים בדיוק.

זה התחיל ביום רביעי שאחד הפרופסורים נכנס לחדר של איטהל בדנה, איכילוב, איפה שלארה היתה מאושפזת מאז יום ראשון ואמר שבעקבות הירידה שלה במשקל היא תשאר מאושפזת והיא לא תצא לא ביום רביעי וגם לא ביום חמישי לפחות (למרות שראינו שהמצב שלה השתפר פלאים), יום חמישי עבר והיציאה לא נראתה באופק,

התקשרתי לאיגוד הטריאתלון ב-12:30 ואמרתי להם שאני רוצה לבדוק אופציה לא לבטל אבל לדחות את ההשתתפות בטריאתלון, מתי הטריאתלון הבא? שאלתי, "עוד שבועיים, בנתניה" הגיעה התשובה, "טוב, מתי אני יכול להודיע לכם סופית?" "האמת היא שעכשיו, זו הדקה התשעים" הגיחה התשובה,

היתה לי חצי דקה של מחשבה,

אמרתי לעצמי,

אם אני לא דוחה, אני לוקח בחשבון שאני עושה את זה לבד (בלי המשפחה שדואגת להגיע כמעט לכל תחרות וממש אבל ממש רצו להיות בטריאתלון הראשון),

אם אני דוחה, אז כנראה שעוד שבועיים כולם יהיו בסדר אבל זה כבר לא יהיה בתל אביב וכמו שאני מכיר המומנטום קצת יילך לאיבוד…..

"אוקיי, תשאיר את ההרשמה כמו שהיא" אני אומר לאיש מהאיגוד,

בשישי בבוקר איטהל אומרת לי, לא יעזור, די, אנחנו מרגישות טוב, יש עוד שעולים, נעבור את זה בבית, מספיק עם בית החולים (האמת היא שאיטהל התחילה לטפל בלארה כבר ביום רביעי בבית החולים וממש ראיתי שינוי מדהים באופן שלארה מתמודדת עם המחלה),

עם המוטיבציה הזו היא פונה לרופאה שמסכימה איתה ורק מתנה בבדיקת דם נוספת שתוכננה לאותו יום שבעקבותיה הם רצו לראות תחילת מגמה של ירידה במספר הכדוריות הלבנות שבדם (מה שאומר שהגוף של הקטנה מפסיק להילחם במחלה ומתחיל להחלים, אני בטוח שהרופאים יימצאו ניסוח טוב יותר מזה….),

ב-12:30 אני מעמיס את האופנים וכל הציוד, אוסף את הגדול ונוסע לתל-אביב, מה שיהיה יהיה אני אומר לעצמי,

אני מגיע לאמא שלי ומקבל טלפון,

"יש לי את טפסי השחרור ביד, אנחנו יוצאות מכאן",

תודה לאל אני לעצמי, לה, לכולם,

ב-14:00 אני אוסף את 2 הנסיכות ופשוט מתקשה להאמין איך דברים לפעמים מסתדרים להם….

עם שבוע של בקושי חצי שעה ריצה, תזמונים בין בית החולים לבית, לבית הספר, לארוחות לילדים, לעבודה, אני אומר לעצמי טוב, יאללה זה הולך לקרות,

ב-17:00 כולנו הולכים לאורך הירקון, לנמל תל אביב, אוספים את שקית ההרשמה (הילדים מזהים בקבוק מתנה ומתבייתים עליו מה שמצריך לבקש עוד בקבוק….שניתן בשמחה….) אנחנו עושים את הדרך חזרה, כולנו עייפים ותשושים מהיום והשבוע בכלל,

הבטחנו לילדים סרט לפני השינה והבטחות צריך לקיים אז קופצים לביקור בסרטיה שבאבן גבירול, אחרי התלבטויות קשות הוחלט ללכת על עידן הקרח הראשון, האמת היא שבמהלך הטריאתלון דמיינתי לא מעט אוויר קריר מהקוטב ופסגות משוננות עם קרח בקודקודן….

אני מכין את הציוד, משקה איזוטוני, ג'לים, מדבקה עם המספר על האופנים (מתחת למושב), מספר עם חוט גומי שיהיה עליי, קסדה, משקפים, פלאפון עם אוזניה בתיק מקדימה, אוויר בגלגלים, שוב בדיקה שיש פנימית ספייר, משקפי שחיה, כובע ים, חולצה, מכנסי ריצה (התלבטתי קשות האם לעשות את כל הטריאתלון עם הבגד-ים, או בגד-ים בים ואח"כ מכנסי רכיבה, או בכלל בגד ריצה גם בים, גם ברכיבה ואח"כ גם בריצה, כמובן), החלטתי על מכנסי ריצה ואני מודה עד עכשיו על ההחלטה הזו,

ויאללה לישון….

5:30 בבוקר,

אמי היקרה כבר מוכנה עם תה, אני זולל פרוסה עם דבש, שרותים, ובדרך על האופנים לנמל,

בכניסה לנמל, אני מוצא מישהי עם טוש, אני מבקש ממנה לרשום לי את המספר 4832 על זרוע ימין, זרוע שמאל, רגל ימין, רגל שמאל, על רגל שמאל היא מוסיפה גם לאיזה מקצה אני שייך, O 39 (אולימפי על גיל 39),

נכנסים לשטח ההחלפה ומוצאים מקום לאופניים, מורידים נעליים, חולצה, לוקחים את משקפי השחייה הכובע והולכים לראות את הזינוק של 6:15, החברה של מעל גיל 40,

האמת היא שזה תמיד מרגש לראות תחרויות והמסה של האנשים יוצאים לפעילות בתזמון מושלם,

"קדימה ג'רום!" אני צועק חבר במקצה של ה-40+ שזה עתה סיים את השחייה,

קצת תרגילי חימום עוד פעם שירותים נכנס להרגיש את המים,

העיקר שהחלק הזה כבר יסתיים אני אומר לעצמי…..

7:10 אני רואה בשעון,

שם את כובע הים…..משקפי שחייה….

אני קופץ למים בודק שהכל בסדר,

יוצא, נעמד מאחורי הסרט,

10..9..8..7..6..5..4..3..2..1

מתחילים….

אז מה יש לי לאמר על הטריאתלון הראשון?

זה שונה,

זה מגוון,

זה אחר,

אני חושב שיש משהו מאוד עממי בריצות,

עממיות שלא מרגישים אותה (או יותר מדויק אני לא הרגשתי אותה) בטריאתלון,

הוא דורש להתמודד עם המעברים, (לקח לי הרבה זמן להיכנס לאופניים ולריצה….אני חושב שרק אחרי שעברתי את החצי גם באופנים וגם בריצה הרגשתי שאני "נכנס" לזון),

אני שמח שרציתי לעשות את זה בפחות מ-3 שעות ועמדתי בזה (2:53), ראיתי על מה יש לי לעבוד ויותר מזה, איך בכלל כל העניין עובד,

זהו,

טריאתלון תל אביב מאחורי ואנחנו עם הפנים קדימה,

תודה לכל שותפיי למסע, המשפחה האהובה (איטהל, אוריה, אליה, לארה, אמא שלי ועוד ועוד) לחברים האהובים (מושיק, אילנה, גיא, מירית, עוז ועוד ועוד) וכל מי שמרגיש חלק מזה,

הרבה אהבה,

….עד הפרויקט הבא,

דרור